"אני מגשימה חלומות לנשים", אומרת כיראם בלעום בסיפוק, רגע לפני שאנחנו נכנסות לסניף נעמ"ת בנצרת. בחדר ממתינות לבלעום 21 נשים נרגשות, שמתכננות להקים בסיועה מפעל טקסטיל קטן בעיר, אשר ייקרא "נסרוואת" ("נשים מנצרת"). על שולחן במרכז החדר הן פורסות מגוון של עבודות יד: בגדים ומצעים לתינוקות, מפות ותמונות רקומות, חפצי נוי מחרוזים, תכשיטים ופריטים מצמר.
עד לפני שנה וחצי היו ה"נסרוואת", שרובן לא עבדו מימיהן, אלמנות הנתמכות על ידי הביטוח הלאומי. אולם, לאחר שהשתתפו בקורס הכשרה בתחום עבודות יד ואמנות שערך הביטוח הלאומי בשיתוף נעמ"ת, הן לכדו את תשומת לבה של לילא יזבק, רכזת ההכשרה המקצועית של נעמ"ת בנצרת. יזבק הפגישה אותן עם בלעום, מנהלת אגף נשים בעסקים בעמותת "המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי". העמותה, שהוקמה ב-1988 על ידי שרה קרמר וקבוצת יהודים וערבים, מקדמת פיתוח כלכלי וחברתי של האוכלוסייה הערבית בישראל באמצעות שיתופי פעולה בין יהודים לערבים.
לדברי בלעום, היא זיהתה בנשים נטייה ליזמות עסקית. "מיד בלט שהן רוצות יותר. הן לא הסתפקו בקורס ההכשרה וחשבו שהן יכולות ליצור, למכור ולהרוויח", היא משחזרת, "הן התלהבו מהרעיון שיהיה להן מקום עבודה משלהן, שיהיו עצמאיות ויוותרו על התלות בביטוח לאומי".
בעידודה של בלעום השתתפו הנשים בקורס ליזמות עסקית מטעם העמותה. "הקורס כלל שיעורי העצמה, שבהם חיזקנו את הדימוי הנשי ואת הביטחון העצמי שלהן", מספרת בלעום, "במקביל, איתרנו בתוך הקבוצה את המנהיגות הטבעיות, את הנשים שינהלו את המפעל ואת אלה שיהיו המבצעות". בעוד כחודש יחנכו הנשים את המפעל שלהן, שבסיועה של בלעום ישכון במבנה שהביטוח הלאומי יעניק להן חינם למשך שנה.
מנהלת אחת, 14 טכנאים
בגיל 37 יכולה בלעום לזקוף לזכותה את שילובן של כ-1,100 נשים ערביות במעגל העבודה הישראלי ואת הקמתם של יותר מ-1,000 עסקים המנוהלים על ידי נשים ערביות. "אני מאמינה שלנשים יש הרבה כוחות", היא אומרת, "בעוד העולם הגברי מנסה להסתיר את הנשים ולהציג אותן כחלשות, אני מנסה לחשוף את הכוח שטמון בהן ולהראות שהן יכולות לעשות הרבה יותר ממה שמצפים מהן".
בלעום נולדה בטייבה למשפחה המונה תשעה ילדים. היא מספרת כי אביה ואמה עודדו אותם לרכוש השכלה ועם סיום התיכון נרשמה ללימודי היסטוריה של המזרח התיכון וקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן. אביה שכר לה דירה ותמך בה בשנה הראשונה ללימודיה. "התלות הכלכלית הזאת היתה קשה לי", היא משחזרת, "בשנה השנייה כבר התחלתי לעבוד כדי להראות שאני יכולה לעמוד ברשות עצמי".
בתום לימודיה היא חזרה לטייבה ועבדה בעיתון "פנורמה". "העורך הפך אותי ליד ימינו והסמכות שהוא האציל גרמה לי להעריך את עצמי", היא מעידה. בגיל 27 מונתה בלעום למנהלת סניף טייבה של חברה העוסקת בתקנים בתחום הבנייה. "הייתי האשה היחידה שניהלה מעבדה ב-25 הסניפים של החברה", היא מספרת, "היו 14 טכנאים ערבים שהיו כפופים לי והם לא כל כך התלהבו שאשה תנהל אותם. הייתי האשה היחידה, ועוד ערבייה, שמנהלת בתוך ארגון גברי. זה היה קשה ומאתגר".
בגיל 30 החלה בלעום לעבוד ב"מרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי" כרכזת הכשרה יזמית. היא הבחינה, שרק כ-25% מתוך 460 נשים ערביות שזכו להכשרה עסקית העזו לפתוח עסק עצמאי. "הבנתי שיש יוזמה ורצון, אבל הנשים הערביות נבלעות ואין התייחסות ממוקדת לצרכים שלהן", היא אומרת. עירנותה הביאה להקמת אגף נשים בעמותה והיא מונתה לעמוד בראשו.
"שיעור האבטלה בקרב נשים ערביות גבוה מאוד", היא מבהירה, "רק 18% מהן משולבות במעגל העבודה והן לרוב מנוצלות. בראש סולם העדיפות של האשה הערבייה מצויים הבעל, הבית והילדים. בשלב הנמוך ביותר היא ממקמת את עצמה ואת צורכיה.
"בתחילת הפרויקט היה קשה להוציא את הנשים מהבית ולהכשיר אותן, ולא בגלל שהן לא רצו, אלא בגלל שהסביבה והבעל לא תמכו בהן. האשה הערבייה מחונכת שגם אם יש לה חלום לפתוח עסק, היא לא תעז להגיד בקול שהיא רוצה להיות עצמאית. בכל מקום שאני נכנסת אליו אני מנסה לאתר מה הקושי בסביבה ומה עשוי לעצור אותן. אני לא רוצה לפגוע באף אחד, לא רוצה לפגוע בגבר שמאחורי האשה. היום כבר יש מודלים של עסקים מצליחים המנוהלים על ידי נשים וגם המצב הכלכלי הקשה במגזר הערבי תורם לשינוי ולהבנה שנשים יכולות לתרום הרבה בפן הכלכלי".
תקציב "המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי" הוא כמיליון וחצי דולר, שרובו מגיע מתרומות מגופים פרטיים וממלכתיים, בישראל ובחו"ל. מתוכם מופנים לאגף הנשים 230 אלף דולר. האגף משתף פעולה עם גופים נוספים, כמו רשויות מקומיות והג'וינט, כך שתקציבו הכולל הוא כ-600 אלף דולר.
בלעום מסבירה, כי במרכז מעודדים שני סוגים של יזמות: יזמות קבוצתית ויזמות אישית. כל אשה שמשתתפת בקורס יזמות עסקית יכולה לקבל הלוואה של 50 אלף שקל, בשיתוף בנק מרכנתיל דיסקונט. "אנחנו לא מחלקים כספים, אלא מלווים, כדי שהאשה תרגיש שהעסק הוא שלה והאחריות מוטלת עליה", היא מבהירה.
גיל היזמות נע בממוצע בין 35 ל-45. בלעום אומרת ש"יש שני סוגים של נשים – כאלה שמגיעות מתוך צורך כלכלי מובהק וכאלה שמעוניינות להרוויח יותר ולנהל את חייהן. הן יכולות להיות אמהות לילדים שבגרו, שרוצות לנצל את הזמן הפנוי שלהן, מורות שפרשו לפנסיה ופתאום חושבות על עסק משלהן, או נשים כמוני", היא צוחקת, "שמגיעות עוד מעט לתקרה".
"אני משלמת מחיר על הבחירה שלי לחיות אחרת", היא מודה, "המשפחה שלי מקבלת אותי, אבל אני מרגישה שונה בעיר מגורי, טייבה. העובדה שאני רווקה מעידה שבחברה הערבית קשה לגברים לקבל אשה עצמאית ומצליחה. זה כנראה מאיים, אבל אני מסופקת מהתחום שלי ומקבלת המון כוח וחום מהנשים שאני מובילה".
להתמודד עם הכאב
אתן חוששות להיות עצמאיות?" שואלת בלעום את נשות "נסרוואת". אמל נג'ם, בת 47 ואם לארבעה, שמיועדת להיות אחת ממנהלות המפעל, עונה בשם כולן: "לא. המפעל יסייע לנו לעזור לבני ביתנו מבחינה כלכלית". נג'ם התאלמנה לפני עשר שנים ומאז היא מפרנסת את ילדיה. בעבר עבדה במפעלי "דלתא" כתופרת, ואולם לדבריה, בקורס היזמות קיבלה אומץ והחלה לעבוד כעצמאית, עד לפתיחת המפעל. היא מספרת בגאווה שמהכסף שהרוויחה הצליחה כבר לסייע לבת אחת ללמוד באוניברסיטה ולחתן את האחרת.
ויקטורין דיאב, בת 57, אם לחמישה, התאלמנה לפני שבע שנים. "מעולם לא עבדתי לפני כן, כי בעלי התנגד", היא מספרת, "קצבת הביטוח לאומי לא הספיקה לי למחיה והייתי חייבת לעשות משהו כדי להתפרנס. הגעתי מתוך כורח להתפרנס, אבל היום אני יודעת שהעבודה עם הקבוצה נותנת לי הרבה יותר מזה, היא ממלאת אותי".
אבלה ראזק, בת 47, אם לארבעה, התאלמנה לפני תשע שנים ולפני כשנה מת בנה. במפעל העתידי היא תהיה מופקדת על קו הייצור. זה המפגש הראשוני שלה עם עולם העבודה. "היציאה מהבית עוזרת לי להתמודד עם הכאב", היא אומרת, "העבודה עוזרת לי מבחינה נפשית. אני מאוד רוצה שהמפעל יצליח ושאהיה עצמאית ואוכל לנהל את חיי מבחינה כלכלית. אני לא רוצה לבקש מהבנים שלי כסף".
"עצמאות אמיתית מתחילה בקטע הכלכלי", מאשרת בלעום, "אם אני עצמאית מבחינה כלכלית, אני עצמאית מבחינה חברתית ופוליטית. המחשבה הזאת התחדדה מאז שהתחלתי לעבוד בעמותה".